<h1>ספר החינוך מצוה קל"ב</h1>
<h2>דף כט.</h2>
להיות אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר [ויקרא ו'] אש תמיד תוקד על המזבח, ובא הפירוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבקר ובין הערבים. ובביאור אמרו זכרונם לברכה [יומא כ"א ע"ב] אף על פי שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך לאמר מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקרבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר, כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקרבן היו בוערים אש במזבח במצוה זו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [שם מ"ה ע"א] שלש מערכות של אש מן הכתובים, כמו שנכתוב בדינין של מצוה זו. משרשי מצוה. הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם [שמות י"ד] ויולך יי את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראת בירידתה מן הטעם שאמרנו חוץ מיום שמיני של מילואים [ויקרא ט'] ושל גדעון [שופטים ו'] ומנוח [שופטים י"ג] שהיתה נראית. ועדיין אנו צריכין לומר מהו עניין המצוה להדליק אש על המזבח מלבד האש הצריך שם לקרבן. ונראה על צד הפשט שהוא כעניין מה שכתבנו במצות לחם הפנים, שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו. ועל זה הדרך אמרנו שברכה מצויה בכל לחם חול מתוך עסקינו במצוה בלחם קדש, כאילו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום שיתברך האדם בעניין האש שבו, ומהו אש זה, הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. ועניין הברכה הוא שלימות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדאי והוא הקדחת. ובני אהרן הוסיפו באש מבלי שנצטוו [ויקרא י'], ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבואו ענשיו או תנוח ברכת יי בו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [יומא כ"א ע"ב] שאף על פי שהאש ירדה מן השמים בימי משה מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר [ויקרא א'] ונתנו בני אהרן הכהן אש וגומר. ובבקר היו עורכין עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר [ויקרא ו'] ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומיעוט עצים שנים. וכן מוסיפים גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר [ויקרא א'] וערכו, ושל שחר כהן אחד. ושלש מערכות של אש היו עושים במזבח בכל יום. הראשונה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר קרבנות, שנייה בצדה קטנה ממנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש, שנאמר [ויקרא ו'] אש תמיד תוקד בו וכולי. ושלש כתובים בעניין שהם מורים על שלש מערכות אלה כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה [יומא מ"ה ע"ב] על מוקדה זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שנייה של קטורת, והאש על המזבח תוקד בו זה מערכה שלישית של קיום האש. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ד' מיומא ושני מתמיד. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח בטלו מצות עשה זו.
